מהן אמות המוסר הנכונות? האם יש מוסר אבסולוטי? אם קודי המוסר מוחלטים, כיצד יתכן שהם משתנים ממקום למקום, מחברה לחברה, מתקופה לתקופה? מדוע "צדיק ורע לו"? בשאלות אלה ואחרות מתחבט דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד בספרו 'ז'וסטין או יִסוריה של המידה הטובה'.
כבר מהשורות הראשונות עולה שהספר כתוב בלשון "הפוך על הפוך". דה סאד מתלבט בין ה"מידה הטובה", כלשונו, בחירה הכרוכה בהתמודדות יומיומית בלתי פוסקת, לבין חיי פריצות, שמטבעם קלים יותר (בהנחה שייסורי המצפון ורגשות האשמה מנוטרלים).
בעת כתיבת היצירה ישב דה סאד בכלא, הרחק מהמין הנשי, חשוף למשכבי זכר. בנסיבות אלה, יכול היה לפרוק יצריו רק באוננות ואולי במשכב זכר. התאווה שמנועה היתה מלהתממש, ליבתה בקרבו את אש התשוקה וגירתה את דמיונו. הספר הוא פרי תשוקה זו.
משל למה הדבר דומה? גולי בבל קוננו על ערגתם לציון - היהודים היושבים לבטח באמריקה ובאירופה אינם כמהים לעלות לישראל כלל; ילד שארון הממתקים נעול בפניו ישתוקק לממתק - ילד שהממתק בהישג ידו, לא יהיה להוט אחריו. כמיהתו של דה סאד למין הנשי מובעת, באופן סמוי, בתיאורי הנשים וכינויי אבריהן המיניים: "מקדש", להבדיל מתיאורי הגברים ושמות איברי המין הגבריים המכונים: "כידונים, חצים" וכדומה.
אין פלא, שדה סאד כתב על תאוות בשרים, ארוחות שחיתות ואלימות, בהתחשב בכך שכתב מתוך שממת ומחסור הכלא, אליהם הוטל שלא מתוך בחירתו. בכלא מתעצמים יצר הקיום וההישרדות עשרות מונים. מהם שאב דה סאד את ההשראה לתיאורי האלימות הבוטה, עבודות הכפייה המוטלות על הנשים ועוד.
במצבי מחסור, יש שהנפש מוצאת מזור ונחמה בתחליף אחר, כגון: דת, אמונה, מיסטיקה וכו', ויש שהנפש משתוקקת ביתר שאת בדיוק למה שנמנע ממנה. התגובה אינדיבידואלית ומותנית באופי, בחינוך ובסיטואציות אליהן נחשף האדם.
בעת מעצרו, כבר היה דה סאד בעל דעה מגובשת לגבי הדת, וזו לא היוותה עבורו פתרון אטרקטיבי. יתכן שהאמין שאף אם יחזור בתשובה תדחה בקשתו (האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מוחלים לו). הדת לגביו כגן נעול.
הדמיון מזין את המציאות והמציאות את הדמיון. כתיבת התיאורים עוררה את יצריו של דה סאד וזירזה את הפורקן במעשה האוננות. העיסוק הכפייתי במין גירה ושלהב את דמיונו. ככל שאדם מתרגל לגירוי מסוים, הוא ניזקק לגירוי חזק יותר או שונה. כך הפך המין לאובססיה והתיאורים בספר הקצינו.
דה סאד מזדהה עם דמות ה"חוטא". יחד עם זאת, הן במכתבו למארי קונסטנס קנה במבוא, והן בסיפור המסגרת, הוא מכיר בעליונות ה"מידה הטובה": "היעלה הדבר בידי, קונסטנס? האם תכריע דמעה אחת מעינייך את נצחוני? במילה אחת, לאחר שתקראי את ז'וסטין האם תאמרי: הפשעים המגוללים כאן נוטעים בי גאווה על אהבתי את המידה הטובה! כמה נשגבת היא מבעד לדמעות! כמה מייפים אותה האסונות! הו, קונסטנס! לו ייצאו מילים אלה מפיך, ייקשרו זרי ניצחון לכל מאמצי." (שם, עמ' 8).
הסיפור קולח ונקרא בנשימה אחת. בכך מתבטאים גדולתו וכשרונו של דה סאד כסופר. עם זאת, יש תיאורים החוזרים על עצמם. לדוגמא: הגיבורה מצילה אדם והוא גומל לה לרעה. הישנות רעיון או מוטיב מחסירה ומעמעמת מכוחו. לו הושמטו כמה קטעים של "אותה גברת בשינוי אדרת". היתה חוויית הקורא מתחדדת ומחריפה.
הקטע בו מבקשת הגיבורה לתת נדבה לזקנה מהפרוטות הספורות שבידה, והזקנה חוטפת מידה את הארנק, מפתיע דווקא בשל היותו נעדר מיניות, הגיוני ופשוט. בין שלל התיאורים הביזאריים, אירוע שיגרתי מעין זה, מזעזע יותר מתיאור ביזארי נוסף.
זה אינו ספר ארוטי "פרופר". האקטים המיניים מדווחים בצורה טכנית, מכנית. מתלווים אליהם תיאורי תחושות פיסיות (כאב) או הבעת שאט נפש. יש מעין נתק נפשי בין הגיבורה לבין ניסיונותיה המיניים. העדר תיאור רגשותיה, גורע מאמינותה של הדמות. הייתכן שלא נהנתה ולו אף פעם אחת?
אשר ל"חדוותה של ז'וסטין": חדוות היצר של הגיבורה ב"עמנואל" מאת עמנואל ארסן, עולה על זו של ז'וסטין. תאור כדוגמת: "בכל הנוגע לסנט פלורן, זה היה מפלץ; נתקפתי צמרמורת כשהרהרתי כי בכלי זה העלה אותי לקרבן." (שם, עמ' 235) אינו מגרה, ואין בו ובתיאורים כדומהו, בכדי להעיד על הנאתה.
מבחינת עושר הרעיונות הסדיסטיים, ניתן להמציא רעיונות סוריאליסטיים ומפתיעים יותר. יתכן שחוסר התלהבותי נעוץ בשוני בתפיסות בין המאה השמרנית בה חי דה סאד למאה הנוכחית, שבה נדמה כי נפרצו כל הגבולות ושום שערורייה אינה יכולה לזעזע.
הסיום מתקתק וצפוי. "ניצחון הטוב על הרע, החלש על החזק". "המידה הטובה" נשארת בתמימותה חרף אובדן בתוליה והתחככותה ברע לפני ולפנים (תרתי משמע).
חזרתה של האחות הסוררת בתשובה הנה ה"נוק-אאוט" לרוע האולטימטיבי. יתכן שבכך הביע דה סאד תקווה, שלמרות מעלליו, עוד יזכה למחילה. גם במסר זה אין חידוש.
התקווה שיד הצדק תהא על העליונה ושייצא לאור, היתה והנה תקוותם של הסובלים, הנדכאים והחלכאים בכל מקום ובכל עת עוד מימי התורה.
המשותף לז'וסטין ולאיוב, ששניהם, למרות כל הרעות החולות שפקדו אותם, לא איבדו ביטחונם באל. הסוגייה של: "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו", העסיקה את האנושות עוד מימי קדם. כמוה גם השאלות המוסריות והבעייתיות הכרוכות בגילוי עריות, משכב זכר ושפיכת זרע לריק. גם בנושאים אלה לא מצאתי אצל דה סאד חידוש.
נטיות ופיתויים אלה מוצבים בפני האנושות משחר ימיה. האיסורים בתורה נבעו מההכרה בקיום התאוות והחשקים, שאם לא כן, לא היה צורך לאסור אותם.
אש התאווה היוקדת בחוטאים, מתגלמת לאש אמיתית המעלה אותם על מוקד תאוותם. לדוגמא: להבות הגיהינום, סדום ועמורה, זרמת הלבה על פומפיי בימיה העליזים.
על פי מיטב המסורת, גם אצל דה סאד משמשת האש למירוק החטא. הנשמה הזכה והברה אינה יכולה לחיות בגוף טמא ומחולל. היא מוכת למות על ידי ברק השורף את איבריה המיניים, ושכרה ישולם בעולם הבא.
דה סאד מושחת מיסודו. הוא מודע לכך ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק". לו היה מושחת עד היסוד, לא היה ניזקק לכל אמצעי להצדיק מעלליו. אדם שמעלה נימוקים כה רבים, בין אם פילוסופיים, דתיים או אחרים, אינו משוכנע בצדקת דרכו.
בספור המסגרת לא הסתתרו אינטרס אישי או צורך בהכרה חברתית-פוליטית. הוא בא לענות על הצורך האישי של דה סאד לשכנע את עצמו שאינו חסר תקנה, שיש לו תקווה. חופש הדמיון וחירות המעשה שבשבחם דרש, הם מטאפורה לכמיהתו העזה לחופש הפיזי שנשלל ממנו, ובד בבד הצטדקות עצמית.
הגרסה הראשונה, ששימשה בסיס לגרסאות המורחבות, נכתבה בכלא, לאחר תשע שנות מאסר. גרסה זו לא ראתה אור במהלך חייו של דה סאד. עובדה זו מוכיחה בעליל כי לא היתה זו כתיבה מגמתית של הבעת חרטה לצורך קבלת חנינה.
הגרסה השניה, המורחבת, פורסמה במחתרת, תחת שם שאול, לאחר שחרורו של דה סאד מהכלא.
הגרסה השלישית, שהיא הרחבה של הגרסה השניה, ראתה אור שמונה שנים לאחר מכן. אף היא פורסמה במחתרת. שנתיים לאחר מכן נתפס אצל דה סאד עותק של מהדורה זו, והוא נכלא בבית חולים לחולי רוח. האם בימינו היו מאשפזים אדם במוסד לחולי רוח על כתיבת טקסט כזה?
עוד הרבה לפני דה סאד נאמר שיצר לב האדם רע מנעוריו. אין בטבע חיה המתעללת או הורגת רק לשם ההנאה. רק בני אדם ודולפינים, מקיימים יחסי מין לא רק בתקופת הייחום. יתכן שדווקא "מותר האדם" הוא העומד לו לרועץ?
דה סאד ראוי לתשבחות, ולו רק על שהעז לחשוף בפנינו פן זה. הוא הגדיל בזכוכית מגדלת את ההתפתות ליסוד הרוע הטמון בנפש האדם. היצירה ממשיכה להיקרא ולעורר עניין והדים במשך דורות כה רבים אחרי שנכתבה, כיוון שבין אם נודה בך ובין אם לאו, טבועים באדם, בנוסף ליצר הסקרנות והמציצנות, גם יצרים אפלים. אחרת, לא היה צורך לטבוע מושגים כגון: "טוב-רע", "נכון-שגוי", "הולם-לא ראוי" ועוד.
זכה דה סאד מן ההפקר, ושמו נקשר בקשר כה אמיץ עם מעשים כגון אלה, עד שהשתרש המושג "סדיזם". ספר, שאפילו שם מחברו עורר וגרה אותי למחשבה שאולי ככלות הכל, יש איזושהי יד מכוונת, שהרי "סד" בעברית משמעו מכשיר עינויים...
