| |
הספר הזה יהדהד בתוכי עוד זמן רב. השיר הפותח אותו, "לפתע פתאום האדמה", שיר שראה אור לראשונה בספר השירים הראשון של המשוררת, ושעל שמו הספר, פותח במילים: "יצאנו נרגשים כמו לטיול השנתי הראשון, / יד ביד, חרוצים כבני שש." (עמ' 5-6). כך מתחיל הטיול של הקורא בספר השירים הזה: תמים, היולי, אופטימי, עתיר ציפייה והתרגשות, בתולי. כמו מעקב אחר סימני הדרך של המשוררת בתוואי החיים, נזרעות השורות והמסע מתחיל. חוויות נרקמות למילים - פרח שהריחה, מפגש עם אדם או מקום, או, להבדיל, אבן נגף בה כשלה.
לאלישבע היתה יכולת נדירה להיות בו זמנית בתוך ובחוץ, הקול הפנימי והחיצוני, הדובר והדבר עצמו גם יחד. דואליות זו באה לידי ביטוי בצורה מובהקת בשיר "Phalaenopsis, Pandora", בו מספרת המשוררת על סחלב הניתן לה מאהוב ישן, ובאמצעותו על רגשותיה כלפי אותה אהבה נושנה: "כמה מעט נחוץ לו כדי לקיֵּם / את יפיו שאיננו נתפש. מבלי משים / צומח העולם סביבו, כמו גוף נארג / רקמות, רקמות, סביב לבו של עֻבָּר." בהמשך, מהדהד קול העיר, הצופָה במתרחש ממרחק: "העיר סוגרת עצמה, מפֻחדת, סביב חדריה, / חשה איך בחדר קטן, לא הרחק מהכיכר הנטושה, / משהו זע, סחלב סודי, פנדורה, / צומח לתוכה כחבל טבור, מזין אהבה נושנה." בסיום השיר, משָתף הסחלב את הקורא במחשבותיו, כמו ביקשה לשתף את האהוב הישן ברגשותיה כלפיו: "היא חושבת עדַין, כן. לפעמים, אתה יודע. / את כל מחשבותיה איני שומע, את אלו שאתה / מהֻרהר בהן, אני רואה. לעתים שטה על פָּני / מחשבה אחת לבָנה, סירה צחורת מפרש" (עמ' 53-55).
מחשבות ורגשות המשוררת מוקרנים על הנייר מבעד לפְּריסְמַת היגיון, כמעט ניטראליים. סערות הנפש מזוככות לקול צלול ובהיר כמו נשטפו במי מעין. מחד, ניחנה אלישבע במבט אירוני ומפוקח על החיים - היא צופה באירועים מן הצד ובוחנת אותם בעין אובייקטיבית. מאידך, אינה מהססת לפרוש את הכאב על שולחן הניתוחים. ביד של כירורג מיומן היא מנתחת את הנפש, בחיפוש אחר מזור ונחמה.
רבים מן השירים עוסקים באהבה, זוגיות, ואימהוּת שלא מומשה. בשיר "האחד בספטמבר" מלווה אלישבע את ילדה ביומו הראשון בביה"ס: "מיליון ילדים הולכים היום לבית הספר / ואחד מהם מחזיק בידי." בַּדרמטיות המאפיינת את כתיבתה, כמו מכה מתחת לחגורה, מוטח החלום על קיר המציאות, בסוף השיר: "לפני שאעזוב את ידך, ותהיה אתה לבדך, / גבר קטן גזוז שער מול העולם / ואני אסב מבטי, אשה שרבים נכנסו לתוכה / אבל איש לא יצא מתוכה מעולם / ואלך." (עמ' 14).
בשיר "רמות מרפא" היא חותכת בבשר החי, שפתה חדה ומלוטשת כאזמל מנתחים: "נותרה צלקת בצורת תינוק, / שעל מצחו צלקת בצורת / תינוק שעל מצחו - / עד סוף כל הדורות / צלוקים תינוקות בתוכי. / על ניר רשמי של בית החולים / כתוּב שאני מרגישה טוב. / שהרחם ריק מתֹכן / מלא עננים." (עמ' 42-43).
כל שורה מפתיעה מחדש - בכנותה, באומץ של המשוררת לחשוף נושאים אינטימיים, כואבים, בכישרונה לגעת בהם מבלי להיגרר לסנטימנטאליות, בזוית הראיה הרעננה.
גרינבאום, ילידת 29.3.1965, ירושלים. משוררת, מחזאית ומנחת סדנאות כתיבה ודרמה. ספר שיריה הראשון, "עורף האור", ראה אור בהוצאת 'הליקון' באוקטובר 2000. זכתה בפרס 'טבע' לשירה של פסטיבל המשוררים במטולה, בשנת 2003.
"בוא נשחק משחק כזה
אני אהיה החולה, אתה הרופא
נקבע מראש מי ימות, מי יחיה
ושהמחלה לא תימשך
אחרי סוף המשחק." (עמ' 56)
כך כתבה. פתגם ידוע אומר: "כשאהבה וכִּשרון חוברים יחדיו - צָפּוּ לנס", אך באהבה הרבה שהרעיפה ובכישרונה הגדול, לא די היה בכדי לחולל את הנס המיוחל. אלישבע הלכה לעולמה מסרטן הריאה ב- 31.12.2004, והיא בת 39 שנים בלבד. כמו הסימפוניה הבלתי גמורה, אותם שני פרקים שהניח שוברט בצד מתוך מחשבה שיגיע אליהם מאוחר יותר, ולא זכה, כך אצל אלישבע. ספר שיריה השני "לפתע פתאום האדמה", שנערך ע"י ליאת קפלן, וספר המחזות 'שלושה מחזות' ראו אור כשנה לאחר מותה.
בחזית כריכת הספר, שעיצב תמיר להב-רדלמסר, בובות חתן וכלה מצולמים מגבם. מצדה האחורי של הכריכה ניבטים אלינו פניהם, קפואים, כמו קפא הזמן ועמד מלכת. הזמן שהוקצב לאלישבע היה קצר, קצר מדי, כי "לפתע פתאום, האדמה".
בני משפחתה ומוקיריה הקימו לזִכרה אתר הנצחה .
|
|
