ספריַת זִכרונות

זִכרונות משחר נעורי בעברית מְצוּיָה

מאת: דבי סער

ידעתי שיש לי עוד כמה שעות להעביר, אז פתחתי את הארון וכל הבגדים המזופתים הללו חסמו לי את שדה הראייה עד כדי כך, שבתוך כל הבלגאן כבר לא יכולתי למצוא שום בגד הגון ללבוש, אז נשארתי בבגדים שהיו עלי, לבשתי את המעיל ויצאתי מהבית.

הלכתי בלי כוונה מיוחדת ופתאום מצאתי את עצמי מול הספריה העירונית. אני אוהבת ספריות. השקט בהן אינו מפריע לרעיונות להרעיש ולקשקש במוחי. ידעתי שהספריה מחוממת, וכבר הייתי כולי רטובה, אז מסרתי את המעיל הרטוב לשומר במלתחה ונכנסתי פנימה. ראיתי שהוא מביט בי בעיניים משונות, אבל בכלל לא היה לי אכפת. איזו שעה הסתובבתי בין המדפים, הפשרתי את העצמות ונשמתי את ניחוח הספרים, עד שספרנית חטטנית ניגשה אלי ושאלה בקול של מורה אם אני צריכה עזרה, וכיוון שרציתי להעיף אותה מעלי, משכתי את הספר הראשון שהגעתי אליו ואמרתי לה שלא, תודה.

התיישבתי בפינת הקריאה עם הספר, עושה את עצמי קוראת. כל מה שבעצם חיפשתי היה מקום מחומם ושקט, וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה מדי פעם לדפדף, כדי שיחשבו שאני באמת קוראת. זה לא היה קשה מדי, כי אני אוהבת את המגע של הנייר באצבעות, וגם את הרשרוש של הדפים, רק הצטערתי שלא מחלקים שם תה ועוגה כמו בבית חולים. הכורסא הייתה די נוחה, ויכולתי לנמנם בתוכה בשקט, רק שהייתי צריכה מדי פעם להציץ בשעון שמולי ולראות אם כבר הגיעה השעה, אז במקום זה, בשביל לא לעייף ת'עיניים, שילבתי רגל על רגל, כי ידעתי על בטוח שהרגל שלי תרדם, וכבר תעיר אותי כמו שצריך.

נזכרתי בחנות הספרים שבדיזנגוף פינת פרישמן. פעם, כשקראו לה "כתר", היה בתוכה בית קפה, והיית יכול לשבת על כוס קפה שעלה פרוטות, לקרוא כל היום ולִרוות מהספרים, וכל זה בלי לקנות כלום. לפעמים היו מגיעים לשם אנשים מעניינים, והייתה יכולה, אפילו, להתפתח שיחה מעניינת, ובדרך כלל היה די שקט, כי אין סיורים מאורגנים בחנויות ספרים. אז הייתי נכנסת לשם ויושבת מהבוקר ועד הלילה, בולעת קפה וספרים טריים, ויוצאת רק כשהיו מכבים את האורות. זה היה נחמד, כי היית יוצא ישר לתוך צומת העצבים של העיר, לריח של פלאפל ושווארמה, בלי לדעת שבעוד עשור או שניים יתפזרו שם ריחות זוועה מחלקי גופות מפוייחים.

כמה מטר משם היה את "פינתי" ו"כסית" ו"רוול", ותמיד ישבו שם אנשים שקראו לעצמם "אנשי רוח", והיו, למעשה, עסוקים בלנעוץ עיניים בנימפות בעלות הרגליים האינסופיות, שהיו עולות מכיוון הים. הייתי נכנסת לחנות החיות בפינה, מלטפת איזה גור צמרירי ועלוב, ויוצאת משם מאושרת שסוף סוף מצאתי מישהו שאני יכולה לרחם עליו יותר מאשר על עצמי. אבל זה היה לפני שהאיגואנות נכנסו לאופנה, ולפני שהברווז גילה שהוא, בעצם, ברבור.

אחר כך, כשהיה מחשיך, היית יכול ללכת לחנות בכיכר, ליד קולנוע "אסתר", ותמורת כמה מטבעות לשחק בפליפרים, כי אמנם עוד לא היה מחשב בכל בית, אבל היו המצאות אחרות בשביל מי שרצה לדבר עם מכשירים ולא עם בני אדם. במשך השבוע, רק אלה שעבדו באזור או שהיה להם זמן פנוי היו מגיעים לרחוב. אהבתי את המקום. היתה בו מין אינטימיות כזו, של שכונה. ככה זה היה פעם, בדיזנגוף, לפני שבנו את הקניונים המפלצתיים, ורישתו את האזור בבתי קולנוע חסרי צביון, והמציאו את כל קווי האוטובוס שבעולם שמגיעים לשם, ולפני שלכולם היה יותר מדי זמן פנוי. 
ובשישי בצהרים, הייתי יורדת בפרישמן כמעט עד החוף, נכנסת לקולנוע "פריז", וצופה בפעם המאה מליון ב"מופע האימים של רוקי", זורקת אורז עם כולם, שרה את השירים, ויוצאת משם כמו אחרי קטארזיס, ישר לזרועות השמש שנבלעת בין הגלים. ואז, עם כוס בירה על חוף כמעט שומם, יכולתי ממש להאמין שאני בטבע. אבל זה היה לפני שזרקו על החוף את כל המסעדות הללו, ובנו מאבנים טיילת שמחביאה את החול, והצמיחו כיסאות פלסטיק לבנים שמסתירים את קו המשווה שבין המים לשמיים.

לפעמים אני עוד יורדת לחוף, אבל זה ממש לא אותו הדבר, כי בין כל כך הרבה גופות אדומים, וריחות של שמן שיזוף, כבר קשה אפילו להזכר מה היה הריח של הים לפני שבאו כל האנשים האלה, וחִרבנו אותו עם המוזיקה הקולנית שלהם, והמטקות המזופתות שדופקות לך בראש, וכבר אי אפשר לשבת בשקט בכיסא נוח, כי לא רק שאתה צריך לשלם על הכיסא, אלא שגם שואלים אותך כל דקה אם אתה רוצה להזמין משהו. ככה זה כמגיעים אנשים, מיד מגיעים בעקבותיהם כל מיני עסקנים שרוצים למכור להם משהו. ונוספו גם כל אלה שעושים ג'וגינג על החוף ומפריעים לטבע לנוע בקצב שלו, כי בחוף, באופן טבעי, כמו במידבר, הזמן מזדחל לאט, ולא עושה ג'וגינג. בגלל זה הים ניצחי, ובני האדם לא.

אהבתי לשבת בים כי היה שם שקט, ולא מכרו כלום חוץ מארטיקים, והתערוכה היחידה שהוצגה הייתה תערוכת הטבע, שדיגמן במלוא הדרו, ולא בגדי ים נוצצים על גופות שהגיעו ממכוני כושר אחרי שטיגנו את עצמם במכונות שיזוף.

בחורף היה אפילו עוד יותר כיף. הים הירוק השתקף בשמיים האפורים, והברקים היו הדבר הכי מבריק שהיה על החוף, אבל זה היה לפני שהברקים היו צריכים להתבייש, כי ההלוגנים שתקעו שם, והגופות המיוזעים של הזוגות שגונבים רגע מתוק של בגידה בתוך המכוניות בחניונים המוסדרים, מסנוורים לברקים את העיניים.

וכשרצית ללכת לכיכר, לא היית צריך לטפס בשביל זפת כמו לאוורסט, ולמצוא שמישהו לפניך כבר תקע שם דגל בדמות דרקון צבעוני ומסתובב שיורק אש ומים ומזכיר בקולי קולות שהזמן מתקתק. היית יכול לשבת בכיכר ולדעת לפי השמש שזה ערב, או בוקר, או צהרים, ולא ממש היה חשוב אם זו שעה עגולה או לא.

אני חושבת שרק בגלל זה, הבניינים שמסביב התחילו להכיר בזמן שעובר, להזדקן, להאפיר, ולהיחרץ בסדקים ובקמטים. עכשיו, הם רוצים להחזיר לרחוב את הזמן שגזלו ממנו, אבל ברגע שהזמן נכנס לתמונה, כבר מאוחר מדי...

הרגל שלי נרדמה, וזה מזכיר לי, שכבר הגיע הזמן ללכת.