סוף הוא התחלה

מחווה לבני גיל הזהב

מאת: דבי סער

ראיתי כבר הכל בחיים. אי אפשר לחדש לי דבר. כשמינה, זוגתי, עוד היתה בחיים, נהגנו ללכת ביחד להצגות ולקונצרטים, אך מאז שנסתלקה, הפכה הזִקנה מוחשית, וגם הבדידות. הילדים כבר עשו איתי טיול שורשים ותעדו הכל במצלמת וידיאו, לנכדים עולם משלהם, וכעת הם מנסים לשכנע אותי לעבור ל"בית גיל הזהב".

על גופתי המתה! מבחינתי, אני בתחנה האחרונה לפני בית העלמין, ואין בכוונתי להעביר את הזמן שנותר בלדשדש בנעלי בית בחברת זקנים. רוב חברי כבר אינם, וגם הגוף לא נשמע לי כמו פעם, אך לבי עוד פועם ומוחי מתפקד. בערבי שישי אני אצל הבת, רחל, בשבת אצל אורי, הבן, ובשאר ימות השבוע אני אדון לעצמי - קורא בבוקר עיתון, טובל עוגיה בקפה, עובד בגינה ומשחק ברידג' עם חברים. הפתעות כבר לא תהיינה, אולם אני נאחז בשגרה המוכרת בציפורניים.

שבת אחת אספו אותי אורי ודנה, אשתו. הבנתי לאן מועדות פנינו וכעסתי. להיכנס למקום כזה, זה לוותר על העצמאות, על הפרטיות, למחוק שמונים שנה, לאבד את הזהות. ומה אם אני רוצה לאכול ליד השולחן לבד? ומה אם איני מעוניין בחברת נשים קשקשניות סביבי? ומה אם איני אוהב ערבי שירה בציבור? הייתי עצמאי ואדון לעצמי שנים כה רבות, ודווקא כעת, לעת בלותי, להתרגל למסגרת שונה? מי אמר שבא לי לקום בשעה קבועה? מי יכול להחליט עבורי מתי לאכול ועם מי?

את פנינו קיבלה המנהלת, שעשתה לנו סיור במקום. נגררתי אחריהם בפנים חמוצים. דנה ניסתה להפיג את המתח והתבדחה, ואורי שאל: "נו, אבא?" עקשן כפרד, שתקתי. לפעמים נדמה לי שהיו מעדיפים שנהיה אסקימוסים, ושאתרחק על איזה קרחון. אני מצר על שלא נולדתי אינדיאני - אצלם יש כבוד לזִקנה.

פסענו בדממה מעיקה בשביל המוליך ליציאה. זוג צעיר התקרב מולנו וביניהם מתנפנפת שמלה פרחונית. הבד הזכיר לי את שמלתה של מינה, עליה השלום, ועצב עטף את לבי. כשחלפו על פנינו, העפתי מבט בגברת עם השמלה. היה בה משהו מוכר. העיניים. היה נדמה לי שכבר ראיתי את העיניים הללו. אורי ודנה המשיכו ללכת.
האשה נעמדה.
חזרתי אחורה צעדים אחדים וכחכחתי בגרוני: "סליחה, אבל הגברת מוכרת. מאין?"
"מִוִינה," צלצל קולה כפעמונים באוזניי.
הושטתי יד. "משה, גם אני מוינה".
"משה," חזרה כהד, וראיתי בעיניה שזיהתה.
הייתה זו בלה, אהובתי שמלפני המלחמה.
אולי כבר ראיתי הכל בחיים, אבל עדיין אפשר להפתיעני.