חתול שחור
מאת: דבי סער

טורקת הדלת, ומשליכה את מכתב הפיטורין המקומט על הרצפה. גל רחמים עצמיים מנפץ אותי לתוך המיטה. מארס, חתולי השחור, מלקק דמעותי בהבנה. הוא מזנק לסלסילת הקש, וכבר היא מיטלטלת לחניה. המנוע גונח ואנו מתגלגלים.

שעת צהריִם. רוכבת על פיתולי נחש האספלט לכיוון מעלה אדומים. נוף פסטורלי בוהה בי מבעד למשקפי השמש השחורים, ומחטי אוויר אורנים צלול נוקבות את ריאותי. אני מדמימה את הרדיו לקלוט את הזמזום המוכר מהעיר. רק גל שקט זועק מהמרחבים. פיצוץ אדיר מחריד את השלווה. הרכב סוטה, ומצוק אימתני שועט לעברי. אני שוברת את ההגה, והעולם כצנטריפוגה, מסתחרר במהירות האור ומתרסק על הסלעים.

על אוזני מידפקת יללה חלושה מהולה בסירנות. הבזקי פנס קסם של דיסקוטק מאירים צללית חסרת פנים הרכונה מעלי, ושברי הברות מרוסקות מטפטפים להכרתי המעורפלת.
"אל תזיז אותה," אומר מישהו.
"החתול," אני לוחשת, "החתול".

מנורת ניאון צולפת בי אור סנוורים. עיני ממצמצות. "היא מתעוררת," מצרצר  קול חד וגבוה. דשדוש רגליים נחפזות נושא אלי עיניים זרות במסכה ירוקה. יללת חתול מנקרת במוחי הקרוע, כאילו חבטה אלת בייסבול בעורף ובכדור הראש שעליו. איברי הרופסים מולחמים באלקטרודות לקקטוס מחשמֵל, ומתחילים לרטוט בקצב זֶרם הפולסים שמתיזים קוציו. קרן דוקרנית ננעצת באישוניי בליווי תיפוף מונוטוני של קרדיוגרף עצבני, ועפעפי הלאים מוגפים.

מתעוררת מדגדוג שפמו של מארס. המוניטור מצייץ בעליזות על רקע קירות ירוקים.
"חזרת אלינו," קובעת האחות, "מה שלומך?"
אני שותקת.
"הייתה לך תאונת דרכים, ניצלת בנס," ממשיכה.
פיסות זיכרון משייטות כסחוסים בַּמרק שבראשי.
"יש מישהו שאת רוצה להודיע לו שאת כאן?"
אני מעלעלת בדפי הזיכרון המפוררים. היא מתקרבת ומארס נוהם באיום. "שקט!" אני חושבת, ומארס מגרגר ומצטנף.
"מחר את הולכת הביתה," מכריזה, רושמת משהו על לוח המתכת שלרגלי ויוצאת.

אני שוכבת בלי תנועה ומנסה לנחש מה כתוב על הלוח. מארס מזנק ונעמד מולו ואני קוראת: "הובאה מחוסרת הכרה לאחר תאונת דרכים. בדיקות תקינות, בלי ממצא פתולוגי. תישאר יממה למעקב". קורי זיכרון נארגים במוחי לרשת, הלוכדת חוויית אונס ומסכת השפלות מתמשכת, ששיאם - פיטורי. עיניו של מארס יורות ברקים ממרומי הכרית שלמראשותי, תובעות נקמה, ומוחי טווה תוכנית.
"נזכרתי למי אני רוצה להודיע," אני מחייכת לאחות ששבה לחדר.
היא מתקרבת אל המיטה. "למי?"
"למר האנס," מתרחב החיוך.
האחות שולפת מכיס החלוק פנקס ועט. "מה הטלפון?"
"059-6543210, אבל שלא ייבהל, בסדר? אולי עדיף שלא תאמרי לו מה בדיוק קרה. יש לו בעיות עם הלב, את יודעת," אני מוסיפה בטון מתחשב.
היא מהנהנת כמבינת עניין.
"אִמרי שחשתי ברע ובאתי לבדיקות ושהכל תקין, אלא שהגעתי בלי הרכב ואני מבקשת שיאסוף אותי."
מהמסדרון אני שומעת את קולה: "לא, היא תשוחרר מחר. כן, אפשר לבקר. שעות הביקור הן משלוש עד שבע. כן, אני אמסור לה." בשובה לחדר היא ממלמלת: "קר כאן כמו בבית קברות," ומגיפה החלון.
"השאירי מעט פתוח, שייכנס אוויר," אני מבקשת.
היא פותחת סדק צר: "הודעתי למי שביקשת. הוא מסר שיגיע אחרי חמש."
"תודה, תודה רבה," אני משיבה. והיא מזדרזת לצאת.

צללי דמדומים פושטים בחדר, שקיעת ארגמן על קירות ירוקים. מחוגי השעון שמולי מצביעים על השעה חמישה לחמש כשמארס חומק החוצה דרך החלון. צופר מיילל מנעים באוזני שיר ערש ומפיל עלי תרדמה מתוקה.
"קומי, את משתחררת היום!" מטלטלת אותי יד קשה, ודוחפת בגסות מדחום לפי.
המגע הברוטאלי דג על חכת זיכרוני את הבוס שלי. אני נחפזת להשתחרר מבית החולים ובשער דורכת על צִלִי המתכווץ. השמש זורחת, הצפרים מצייצות וחלונות בית החולים מלווים אותי בעיניהם להתחלה חדשה.

מארס מקדם את פני ביללת שימחה, כפותיו על העיתון שעל סף הדלת וזנבו זקור בגאווה. כותרת אדומה ומודגשת מטפטפת על מרבד הכניסה: "איש עסקים ידוע נהרג בתאונת דרכים בשעות אחר הצהריים. מחקירה ראשונית עולה כי הנהג איבד שליטה על הרכב. עד ראייה סיפר כי חתול שחור שזינק אל הכביש, גרם לרכב לסטות מהנתיב ולהתנגש חזיתית בקיר בית החולים. ההלוויה תצא היום בשעה 15:00 מבית המנוח."

אני מפעילה את המשיבון לשמוע את ההודעות שנתקבלו בהעדרי. בינתיים, אני נכנסת למקלחת, משוכנעת שהפעם יִמחו המים מגופי את שרידי טביעות ידיו של מר האנס, הבוס שלי, שמירר חיי חודשים כה רבים. מבין הטיפות דולף אליי קולה של האחות: "בדגימת הדם התגלו נגיפי HIV. צרי קשר בדחיפות עם מרפאות חוץ, טלפון..."