טקסט מהעיר הגדולה - Text and the City
מאת: דבי סער

עוד הספקתי לראות את סמנתה עושה את זה עם אחד מהאקסים שלה, לפני שאשר הודיע שהגיע. כמעט שנה מאז שנפרדנו, ובכוונה התבשמתי בבושם שונה מזה שהכיר. הוא המתין בחוץ, במכונית כהה וגדולה מהקודמת, חמוש כהרגלו במילים הנכונות.
הכרנו דרך אתר שידוכים באינטרנט, והיה בינינו קשר משמעותי, לפחות לגבי. לאחרונה שודרג האתר, והודעות ישנות הציפו את תיבת הדואר שלי, מזכירות לי נשכחות.
"מתגעגע, לפעמים," כתב אשר, בהודעה שקיבלתי באיחור של כמעט שנה.
"בפעם הבאה שאתה מתגעגע, תתקשר," השבתי.
עוד באותו הערב הוא התקשר. התכוננתי לפגישה, ואפילו הספקתי לצפות בתחילת הפרק של "סקס והעיר הגדולה", ולהפעיל את הוידאו. כשהתקרבתי לכבות את הטלוויזיה, היה פרצופה של סמנתה מרוח על כל המסך - close-up של פנים מתוסכלים, על רקע נשימותיו המשולהבות של האקס.
זכרתי שהיה לנו סקס טוב, אז אחרי כוס קפה ועוגת קצפת הסכמתי שילווה אותי עד הדלת – וּמֵעֵבֶר. הוא זכר את הדירה, וגם איך לגעת בגוף שלי. אני לא שכחתי כיצד ומדוע נפרדנו. כשפשט מעלי את הבגדים, גיליתי שאנו לא לבד. הפרצוף המאוכזב של סמנתה נכנס יחד אתנו למיטה. גם יותם, הבחור האחרון שהכרתי, מצא את הרגע הכי פחות מתאים וקפץ לביקור.
"את אישה מדהימה," אומר יותם.
"כמה שאת יפה," מלטף אשר את פני ועיניו בולעות את חמוקי.
"בסוף עוד אחשוב שבאמת התגעגעתַ," אני מעבירה מבטי מיותם לאשר וחוזר חלילה.
"נהניתי מכל רגע שהיינו ביחד," מחייך יותם, "באמת."
"כל כך כיף אתך," מנשק אותי אשר, ומעבר לכתפו מציצים סמנתה ויותם.
"אני חוזר בעוד חודש וחצי, חמודה," מקריא יותם מה- e-mail האחרון ששלח מתאילנד.
"חודש וחצי זה הרבה זמן," אני נאנחת, ומתחילה לחוש שלפעמים, אפילו שנה היא מעט.
"כמעט שנה," ממלמל אשר ונשכב עלי, "אני לא מאמין, זה נראה כאילו זה היה אתמול."
אני נזכרת שהכביסה עומדת במכונה מאתמול, וחושבת על כך שיש דברים שדי ביום אחד כדי לגרום להם להסריח. ולפעמים, כמו שקרה עם אשר כשתפסתי אותו עם הבחורה ההיא, מספיק רגע אחד.
"מה קורה? למה את לא כותבת?" ממשיך יותם.
"למה את לא גומרת?" מתפתל אשר, שמנסה את כל מה שמוכר לשנינו, וגם דברים חדשים.
אני עסוקה בלעודד את סמנתה ולהקשיב ליותם.
"הלוואי שהיית כאן. היית משתגעת מהנוף," מתלהב יותם.
"יש לך גוף משגע," מתנשם אשר בכבדות.
סמנתה נעמדת מול המסך הכבוי ומיישרת את הקמטים בשמלת המיני השחורה שלה.
"סוגרים את קפה האינטרנט, אני חייב לסיים," מקפל יותם את הדף.
"כבר מאוחר, אני חייב להעיר את מיכאל לבית הספר," מציץ אשר בשעון, ותנועותיו הופכות מהירות יותר ויותר. "הטרפת אותי לגמרי, אני לא יכול יותר להתאפק."
"בחוץ!" אני אומרת, וחושבת על הכביסה שעומדת במכונה, ועל זו שכעת תתווסף.
סמנתה נותנת בי מבט ציני ומטיפה: "Baby, כמה פעמים אני צריכה לומר לך? אם את כבר נכנסת למיטה עם מישהו – תיהני מזה!"
"תראו מי מדבר," אני מחזירה לה.
"נדבר מאוחר יותר," מכניס יותם את הדף לכיסו ומתכוון ללכת.
"תלווי אותי לדלת?" רוכס אשר את מכנסיו.
"נו, גמרתְ?" מקניטה סמנתה ומסדרת את שערה, "לְמה את מחכה?"
"רגע!" אני עונה לשלושתם וקמה מהמיטה.
"נשיקות," שולח יותם ומתפוגג.
"ביי, מושמוש," מנופף אשר לשלום ויוצא.
אני נועלת את הדלת וחוזרת בריצה לחדר. אין איש. אפילו הדגים שבשומר המסך שוחים על הצג בשתיקה. אני מתיישבת מול המחשב וקוראת שנית את ה - e-mail האחרון של יותם. "היי קוקי, גם אני מתגעגעת," מקלידה, ושולחת עותק לכל הבנות ששמותיהן מתנוססים ברשימת התפוצה שלו. אני עושה את אותו הדבר עם ההודעה של אשר, ומדליקה את הוידאו לבדוק מה שלום סמנתה. הפרצוף שלה מרוח על כל המסך, משתנה במהירות האור מאכזבה לחיוך, והיא נעלמת במעלית, צמודה לעלם חמודות זהוב שער שצעיר ממנה בכמה שנים טובות.
אותי היא משאירה עם הכביסה בחוץ - הבוגדת.