הנמלה

המשך של בורסת העולמות

מאת: דבי סער

מאז הוטבע שבב הסיליקון בעורפי, לא הוגבלה תנועתי רק לאזורי א'. ירדתי מהדרגנוע במִפלס 'גן התבלין'. ריח חריף של זנגביל עמד, כתמיד, באוויר והאור היה חד ובהיר. הבטתי ברובוטי הגינון שעבדו בשדות, חבשתי את משקפי המגן ופסעתי לחממה האחורית. שם, ליד ערוגת הפטצ'ולי, עמד גבר גבוה. הוא היה שקוע בהרחת הפרחים, אך לא הופתע כשניגשתי אליו.
"אורמדס, המדען," הושיט יד. "הבאתי את הזנים החדשים שפיתחתי, הכלאות של צמחי הארץ עם צמחי בורסת העולמות."
"ואיך הזנים הללו?" שאלתי בפנים קפואות.
"מוצלחים," התגאה והזדרז להוסיף: "נכון שלרוב הכלאות בין זנים שונים מוצלחות פחות מהמין המקורי – את לבטח יודעת זאת מניסיונך בחממה – אך אני מאמין שהפעם הצלחתי."
"למעשה, אני מפרוייקט אחר," זזתי באי נוחות. מרטתי פרח מהשיח ומוללתי אותו. הפרח הדיף ריח חריף של אדמה והתלם במצחו של אורמדס העמיק.
"חשבתי שאת האחראית," יישר במבוכה את התג המוצמד לכיסו והתכוון ללכת.
רציתי שיִשאר. גינוניו הארציים העלו בי ניחוחות זיכרון. "רעיון טוב לחלק את השטח לאזורים לפי צבע הצמחים," העברתי נושא, מצביעה על כתמי הצבע הפורחים שהשתרעו עד שולי האופק.
"באמת יפה. כמו שהיה..." נשם עמוקות ושאל: "את מבקרת כאן לעיתים תכופות?"
"כן, אני אוהבת את החממה. היא מזכירה לי את המולדת," השבתי אינסטינקטיבית. שמתי לב שאמרתי 'מולדת' בשפת ילידי הארץ, שנאסרה לשימוש מאז הכיבוש, ומיהרתי להתכופף אל השיח. עשיתי עצמי כבוחנת את העלים וקטפתי ענפים אחדים. ריח האדמה התחזק והכה בנחירי, מזכיר לי עד כמה רחוקה המולדת.
"באתי מכדור הארץ," אמר בשפת ילידי הארץ, "מהמולדת," הדגיש.
"שנים שלא הייתי שם," היטבתי את משקפי המגן על עיני, מסתתרת מאחורי העדשות הכהות.
רובוט גינון חלף על פנינו, בודק את קצב טפטוף הטפטפות. אורמדס נשם עמוקות את האוויר המתובל, וכשהרובוט התרחק לחש באיבה: "כובשים ארורים. הם טועים אם הם חושבים שנכנענו."
קולו צלצל בברק המיוחד השמור למשוכנעים בנִצְחון צִדקתם. פעמון הזיכרון הדהד בי. האנשים שדיברו כמוהו... תמונות מהמלחמה צמחו ונשרו מול עיני, מעלות בי כאב ותסכול. לא! רק לא מלחמה נוספת! עִקצוץ קליל בעורף הסיח את דעתי מהזיכרונות. איך הוא מעז לדבר כך? התרוצצו המחשבות בראשי, מאין לו לדעת שאפשר לבטוח בי? "אבל מדוע להלחם בהם?" שמעתי עצמי אומרת, "הקידמה שהביאו רק הועילה לנו. תוחלת החיים עלתה, קל יותר בזכות הטכנולוגיות החדישות, מה רע בכך?"
אורמדס התפרץ בשאט נפש: "שולטים בנו ואת שואלת מה רע בכך? הפכנו להיות הרובוטים שלהם! כל אחד מאתנו רק נמלה במערכת! חִשבי! את מוכנה לוותר על החירות שלך למען נוחות?"
לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב. היה לי יותר מדי מה להפסיד. בִמקום זאת עטיתי על פני ארשת של 'אין זה נוגע לי' והלכתי אל החלון. ממרומי המִפלס הלך ונפרש למולי הנוף החדגוני של ארץ הצל. תחת שמי קטיפה ארגמניים רטטו הררי בזלת זרועי מכתשים. שמש ירוקה קפואה השתקפה באגמי הלבה, וברקים פילחו את הרקיע, צובעים את עיר הסיליקון בכחול מתכתי. מה הוא רוצה ממני? שפשפתי מוטרדת את עורפי.
"הקמנו מחתרת. נילחם עד שננצח! הצטרפי אלינו," הביט בעיניי כפי ששום אַנְדְרוֹאִיד או כלומותיאוס לא הביטו בהן מעולם.
איך אינו חושש לגלות לי? למה הוא חושב שאיעתר? כולם יודעים מה קרה לאלה שניסו למרוד - אחרי טיפול בזולל המחשבות הם שוכנו בחלקה המיוחדת שבמכלאה, מוחם חף ממחשבות, עיניהם ריקות מנפש.
"עלי ללכת," התחמקתי, ולא הייתי בטוחה אם נופף לשלום או הניד יד בביטול.

המשכתי למִפלס המעבדה. מבעד לזכוכית הבחנתי בפרופסור הזקן יושב מול הצג הגבישי שקוע במחשבות. לחצתי על הזמזם.
"אה, זו את! המממ, היכנסי," נשמע קולו ברמקול והדלת נפתחה.
הוא הסיר משקפיו ובא לקראתי, גורר רגלו בכבדות יותר מהרגיל.
"באתי לראות את המתנות של זירון והוּמַאן. אני מפריעה?" הושטתי את הענפים הטריים.
"היכנסי, היכנסי, הן שם," הצביע על קצה המִפלס, שם חנתה צולחת חלל קטנה מקושטת בסרט אדום.
הזקן הכניס את ענפי התבלין למבחנה עם נוזל והתיישב. התקרבתי לצולחת החלל הנוצצת. על המושב, בסלסלה, הצטנף שיבוט בגודל כף יד, בעל ראש אריה וגוף כבשה. החיה התעטשה ופלטה מפיה שקיק הפרשות זעיר שהתאדה תוך שניות. "אני בטוחה שהומאן יאהב את המתנה, פרופסור," ליטפתי את הגור הצמרירי. "כשאנחנו בספרית ההולוגרמות הוא תמיד מבקש שאקרין את 'מִשלי החיות'. הוא יכול לִצְפות בזה שעות פעם אחר פעם."
"המממ," המהם והתעסק במשהו במגרה.
"וזירון יהיה מאושר שסוף סוף יש לו צולחת חלל. כל הזמן הוא מחפש אותן בחלון. זה יעסיק אותו לזמן מה, את השובב שלי. היום ניסה לפרק איזה רובוט וכמעט שגרם לקצר," צחקקתי, "יש לו חוש טכני מפותח, נכון?"
הפרופסור נשף על משקפיו.
"באמת שאיני מבינה מדוע אתה מתעקש להשתמש באביזר המיושן הזה במקום לעבור פעם אחת בַּגְלִילֵייזֶר," אמרתי לו בפעם המי יודע כמה, והוא, כהרגלו, התעלם.
"שבי חביבתי," ביקש, "ברצוני לומר לך דבר מה."
התיישבתי. מזווית העין ראיתי נמלה חומה זוחלת על הרצפה.
"כשהתחלנו בניסוי, המממ, לא יכולנו לדעת מה תהיינה התוצאות," משך באיטיות את המטפחת מכיסו.
מוזר שהוא מעלה את עניין הניסוי, חשבתי. חלפו מאז כבר ארבע שנים, והוא מעולם לא דיבר איתי על כך. "מדוע אתה מעלה את העניין הזה? קרה משהו?" הרמתי עיני.
"אל דאגה, לא קרה דבר," אמר בטון מרגיע. "אני רק מבקש שתהיי מודעת לכך שהתאומים, בניך, המממ, הם לא בדיוק כמוך. אל תשכחי שעוּבַּרת מתא של כלומותיאוס, כלומר, יש בתאומים גם גנים שלהם."
את זה אני יודעת, חשבתי לעצמי. זה לא מה שהוא רוצה לומר לי. "מה פתאום עולה בדעתך לומר לי את זה? ולמה דווקא עכשיו?" שאלתי והמשכתי לעקוב בעניין אחר הנמלה.
"קורים דברים, המממ, בוודאי הבחנת שלא שובטו ילדי כלאיים נוספים," ניקה את משקפיו.
"נכון, אבל זה כיוון שיש פרויקט חדש, לא?" הזזתי את הנמלה באצבעי. זו חזרה למקומה והמשיכה במסלול.
"אין פרויקט חדש," התארכו פניו, "הכלומותיאוסים חשפו בכדור הארץ מחתרת שמתכננת מרד, ומרבית המשאבים מופנים לכך." הוא לא פסק מלשפשף את המשקפים במטפחת ונראה כמי שדעתו נתונה למשהו אחר.
"נניח שזה נכון. מה זה נוגע אלי ולילדים? אנחנו כאן, בעיר הסיליקון, רחוקים שנות אור מהארץ," הפטרתי, מוסיפה להשתעשע עם הנמלה. איך הגיעה לכאן נמלה? תהיתי.
"הביטי," מחה את מצחו. "אין לדעת כיצד יתפתחו הדברים. מה שרחוק היום יכול להיות קרוב מחר. המממ, אם תפרוץ מלחמה..."
"הם הילדים שלי!" נכנסתי לדבריו, "אם המלחמה תגיע לכאן, אקח אותם איתי ונברח." השתדלתי להיראות שוות נפש והשקעתי עצמי במשחק עם הנמלה, מנסה להביאה לטפס על אצבעי.
הפרופסור קם וצלע בחדר הלוך ושוב. "לאן תברחי? לארץ? שם כבר עתה לא בטוח, המממ, במיוחד עבורם." ידו רעדה והמשקפים נשמטו. "ובכלל, גם אם תצליחי לצאת מכאן, המממ, אין זה אומר שהילדים ירצו לבוא אתך," רכן והרים את משקפיו.
"הם אוהבים אותי! הם יבואו איתי!" קראתי בביטחון. חשתי עקצוץ מפתיע בקצה האצבע. גירדתי את מקום העקיצה בקוצר רוח, מאבדת את הסבלנות.
"זה בדיוק מה שאני מנסה לומר לך," הידק אחיזתו במשקפים. "לנו, לבני האדם, יש רגשות. את יודעת שהכלומותיאוסים שונים מאתנו. העובדה שהם נראים כמונו, המממ, אינה הופכת אותם לבני אדם או אותנו לכלומותיאוסים, נכון?"
"כל אחד יודע את זה," המשכתי לשפשף אצבעי בקדחתנות. ההסברים שלו לפעמים כל כך מסורבלים ומייגעים, לְמה הוא חותר? עיניי שוטטו על המרצפות, תרות לשווא אחר הנמלה, שכמו להכעיס, נעלמה.
הוא גרר את הכסא. ידו לפתה את המשענת בכוח כה רב עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. "אני מנסה לומר לך שעליך לקחת בחשבון שיתכן שהתאומים, כמו הכלומותיאוסים, המממ, חסרי רגשות."
"איך אתה יכול לומר דבר כזה על הילדים שלי?" התפרצתי, נזכרת בחיוכם הצלול.
"השתדלי להבין, חביבתי," אמר בנימה אבהית, "העובדה שנשאת את זירון ברחמך, אינה מקנה לו תכונות אנושיות, המממ, אפילו לא בהשוואה להומאן, שגידלנו בשקיק הסיליקון במדגרה."
חשתי שעורפי הולך ומתקשה. "אני לא רוצה לשמוע!" קטעתי אותו, מנסה להיאחז בזיכרון של ריחם המתוק.
קולו התרכך: "אני מבין שכאמא קשה לך לקבל זאת, אך..."
"אני לא רוצה לשמוע!" צעקתי ואטמתי אזני בידי.

קמתי בכעס ונתקלתי באורמדס. "אתה! מה אתה עושה כאן?" שאלתי בעוינות.
"כבר נפגשתם?" התפלא הפרופסור.
"נפגשנו בגן התבלין," השיב אורמדס. "אז זה ה'פרויקט האחר' שלָך, מה?" אמר בציניות.
"אתה אל תתערב!" שאגתי עליו ועורפי מתלהט, "עכשיו אני מבינה. זה אתה שהכנסת לו לראש את השטויות הללו על מלחמה. אל תאמין לו, פרופסור, גם לי הוא סיפר את זה. אני לא יודעת מי הביא אותו ולמה הוא כאן, אבל אני לא הייתי סומכת עליו."
"הרגעי," ביקש הזקן וצלע לכיווני באיטיות, "אני דאגתי שהוא יגיע לכאן. זהו בני."
מבטי הזדחל מהפרופסור הנמוך והאפור לגבר הגבוה וחוזר חלילה.
אורמדס הנהן. "באתי במטרה לאסוף נתונים על בסיס האֵם של המפלצות הללו."
הייתי נסערת מכדי לחשוב בבהירות. העברתי אצבע על הצלקת המבולבלת שפעמה בעורפי, מנסה לשאוב ביטחון מהמגע בחספוס המוכר.
"חשבת פעם מדוע הם מסמנים את התינוקות שלנו ברגע הלידה?" שאל אורמדס והמשיך בטון מלגלג: "כלומר, בנוסף לעובדה שכך הם יודעים במדויק היכן כל מסומן נמצא בכל רגע נתון."
זה היה משהו שידעתי. "בודאי, השבב מאפשר גישה חופשית לכל האזורים," עניתי בהחלטיות. הביטחון החל חוזר אלי, מלווה בתחושת נִימוּל בעורף.
"את טועה! המטרה שלהם שונה! השבב שהם משתילים מחובר למערכת העצבים המרכזית. הוא קולט ומשדר באמצעות גלי רדיו, והאותות מוזנים למחשב על. המידע שזורם מהמסומנים מוקלט ומקודד והם בונים ממנו ספריה של פעולות, מחשבות ותחושות."
הייתי המומה כנמלה מרוססת.
"את לא מבינה מה הם עושים?" המשיך, "הם רוצים ללמוד להרגיש! הם רוצים להיות כמונו! עם כל האינטליגנציה שלהם, הם מבינים שחסר להם משהו שלנו יש - רגשות!" עיניו התלקחו והוא חזר בהתלהבות, מדגיש כל אות, "ר - ג - ש - ו - ת!"
"זה נכון," נאנח הפרופסור, "אנו שפני הניסיון שלהם. הם כבשו אותנו כדי ללמוד מאתנו." הזקן צלע בכבדות והוציא מהמגרה מכשיר כסוף. "זה מערבל מחשבות. הוא משבש את התדר של השבב ומונע ציתות. בתחומי המעבדה פועל המערבל המרכזי, אך כשתצאי מכאן... הנה, קחי," הושיט לי את המכשיר.
הושטתי יד בהיסוס.
"אנו בוטחים בך! אסור שהדברים שנאמרו כאן יגיעו לידיעתם. כשתיזכרי בשיחה - הפעילי את המערבל," הצביע על מתג ומלמל: "אני מקווה שהוא יהיה יעיל גם בשלב הבא של הניסוי, המממ, כשינסו להזרים נתונים ממחשב העל אליכם, המסומנים."
"היא מסומנת?" נחרד אורמדס, "איך לא אמרת לי שהיא מסומנת?"
מזועזעת, הלטתי את הצלקת המבוהלת שבעורפי בקווצת שיער. נשימתי הואצה ולבי הלם בחוזקה. מול עיני נַבטה וצמחה תמונת התאומים. הילדים שלי! מי יודע באיזה מידע יזינו אותם ואם זה לא קורה כבר ברגע זה? פִרפרתי. כאב ראש מעומעם הזדחל לראשי ופניהם החלו להשתנות, לובשות ופושטות צורה. חטפתי את מערבל המחשבות ורצתי אל הדרגנוע המוביל למִפלס המגורים.

התאומים ישנו בשלווה נטולת מודעות בחממת הילדים. הן היו שם, כתמיד, עמדו ונענעו את העריסות. הָאוֹמְנוֹת האנדרואידיות הללו, העתק כה מושלם, הן ממש זהות לי, התחלחלתי, האִם הבנים שלי בכלל מסוגלים להבחין ביני לביניהן? מה יקרה אִם... אסור לי להתמהמה! להתכופף! החיישנים שלהן ממוקמים בגובה בטני, "להתכופף!" מזמזם משהו בתוכי, אני מתכופפת וזוחלת קרוב לרצפה, מגששת דרכי. הנימוּל בעורף מתגבר והזרם מתעצם. אני מטפסת על העריסות, לופתת את הילדים וגוררת אותם בחריצות. משהו זורם בי, מזדחל בתוכי, ממלא אותי, משבש עלי את מוּדעוּתי. נדמה לי שאני הולכת ונשמטת מעצמי. מה קורה לי? המערבל! שכחתי להפעיל את מערבל המחשבות! יד לכיס, זרעים, נושרים, עלים, ריח מוכר - אדמה. היכן המערבל? הנימוּל נלכד במוחי המתרוקן, מתחבט ומפרפר בין דפנותיו במלוא העוצמה: "לאסוף! זרעונים! מזינים! אחורה פנה!" מחשבות נעדרות נלחמות על קיומן, שביב זיכרון, העורף, שבב, משהו כסוף, ליד העריסות, המערבל! עלי להגיע! חייבת! לפני שהנִימוּל ישתלט עלי... מאוחר מדי. אני מִתְנַמֶּלֶת. הם ניצחו...

עמוד השחר הירוק ממריא מול רוחי הנסערת ואיי כוכבים לוהטים מבקיעים מתוך לוע הערפל. האינסטינקט פועם בי, פוקד: "חזרה! לתלם!" אני מצייתת לפקודה, מסתובבת ואוספת את הַנְמָלְדִים שלי לקן, צעד אחר צעד, בהתמדה, חזרה למחילות.
אני הולכת ומתרחקת מהאדמה הוולקנית ועיר הסיליקון שעליה, עוזבת לה את
עירומה, ועד מהרה נעטפת כל ארץ הצל בצעיף סמיך ועבה של
רגבי ערפל ארגמניים ותחוחים. אני שוב בתלם,
מתחפרת בקֵן השינה, חולמת שאני
שוכחת עצמי בתוך
נמלה
.