רשימות בתולות
מאת: דבי סער

היא ישבה מכונסת במעיל בשורה הראשונה, שתקה ולא כתבה דבר. בעיני זאב רעב בלעה כל מילה ובצלצול נסתלקה. "עוד תמהונית," חשבתי, ועד שהגעתי לחדר-המרצים פרחה מזיכרוני. בהרצאות הבאות, שוב הציצו מהמעיל אותן עיניים מורעבות, זורעות בי זרעי סקרנות. מבטם החלול של רוב הסטודנטים, ניעור לחיים בהישמע הצלצול. אצלה, כך דימיתי, זה ההפך. הרצאה נקפה הרצאה, והתמסרותה נעדרת המילים סחפה אותי בגל התלהבות של מרצה טירון. ניצן סקרנותי נבט, מבקע בהתמדה את קרום שגרת חיי. יום אחד, מיהרתי אחריה במסדרון ושאלתי לשמה.
"תום," השיבה בעיניים חומקות.
"תום," חייכתי, "הבחנתי שאינך משתתפת בדיונים. אם משהו אינו ברור, אני תמיד מוכן להסביר," הדגשתי מתוך כוונה. תלמידה אחרת הייתה קופצת על הצעתי בשמחה. תום רק לחשה "תודה," ופנתה ללכת.
שלפתי כרטיס ביקור ונופפתי בו, כמניף תמרור עצור. "למקרה שתרצי לשאול שאלה," אמרתי, בנימה מבטיחה ומסברת פנים.
הכרטיס נבלע בכיס מעילה והיא נסחפה בזרם התלמידים, רעמתה האדומה הולכת ומתרחקת. "עוף מוזר," חשבתי, "מעניין מה מסתתר מתחת למעיל."

חלף חודש, ותום לא התקשרה. סטודנטיות אחרות חיזרו אחרי במרץ, תום - לא. ישבה מולי כדג, שיעור אחר שיעור, ורק עיני הזאב הרעבות שלה מדברות, מזעזעות שגרת הרצאותי. מורגל הייתי לרומנים עם הסטודנטיות. אחדות מהן פלירטטו עמי כבר מן השיעור הראשון. נהניתי להיות מושא הערצתן, לשאוף מגופן את ניחוח העלומים. לא הייתי גבר של אישה אחת. הן ידעו זאת, ואולי בשל כך נמשכו אחרי עוד יותר. בלבי כיניתי אותן: "רומנים של תום סמסטר," ואף אם נתארכו לכדי שני סמסטרים, לא שוחחתי עמן על נושאים אישיים. פטפטנותן הבתולית הייתה עלי לטורח, אך שתיקתה של תום הוציאה אותי מכלי. בדקתי, ושמה נעדר מרשימת התלמידים. שמח על התירוץ, דלקתי בצלצול בעקבות המעיל.
"סליחה, את תלמידה מן המניין?"
"לא," השיבה ועיניה מחפשות נתיב לחמוק.
"אני יכול להנחות אותך, להמליץ לך על ספרים, ביבליוגרפיה, אם את מעונינת," הרגעתי אותה.
"אשמח, תודה!" הוצתו אבוקות בעיני הזאב.
הזדרזתי לבקש מספר טלפון ושאלתי: "מתי נוח לך שאתקשר?"
"כשאתה פנוי," השיבה.

עוד באותו הערב התקשרתי אליה. היא הגיעה לדירתי, מכונסת במעילה, ובעיניה הרעב שאינו יודע שובעה. צליעתה הקלה הלמה את תנועת מעילה. מבטה ליטף בערגה את שורות הספרים והדיסקים. הרעב התהומי שבעיניה סחף אותי לתוך עצמי כמו חור שחור. רק פשטתי ממנה את המעיל, וכבר התחלנו לשוחח על אהבה ומוות ואושר, דברים שלפני שנים החלטתי שלא לחשוב עליהם, שמפניהם אני נמלט מעיסוק לעיסוק. עצב גונב ללבי. הגשתי לה כוס יין והתיישבתי לצידה. ים ההבנה שגאה בעיניה חבק אותי בחום. הנחתי לעצמי לספוג את ריחה המנחם, מחליק מבטי על תווי פניה, על העורק המרעיד צווארה החשוף, סוקר בסקרנות את גופה השברירי. "רבע עוף באריזה מושלמת," הגיתי בחיבה והשהיתי עיני על שפתיה.
 "מה את עושה בחייך?" שאלתי מתוך נימוס.
"אני... כותבת," גמגמה בהיסוס חינני ושלפה מהתיק ניירות. "הבאתי... כמה רשימות," החליקה את הדפים ביד רועדת. "אשמח אם תעבור עליהן," ליטפה את הניירות מבלי משים והניחה אותם על השולחן.
ריחה שעט לנחירי, מניס העצב מלבי. הצייד שבי התעורר לחיים ומזג לה כוס יין נוספת. טיפות אדומות נטפו על הדפים, ואיילה מפוחדת עלתה והתרוצצה בעיני הזאב. בתנועה עדינה וזהירה, כמוחה דמעה מעין תינוק, הספיגה בממחטתה את הטיפות. הסטתי את הניירות לפינת השולחן ומילאתי את כוסה עד תום, עיניי בולעות את חמוקיה.
"דקלם לי שיר," ביקשה.
דקלמתי את Lullaby מאת אודן. והיא, מבלי כל כוונת לב, חבקה רגליה והתקפלה כשבלול, כאילו צמצמה עצמה לכדי נקודה מרוכזת, גומעת את השורות כגמל מיובש בנווה מדבר. כמעט ויכולתי לקנא בשיר המתמסמס בקרבה, מסמיק לחייה בחושניות. כשהיין נספג בה, כיביתי את האור ומשכתיה למיטה טרם אלכד ברשת ריסיה, סוכר פיה בנשיקות, נבלע בתוכה. כשהלכה, נתתי לה ספר עם הקדשה. רשימותיה המוכתמות נותרו מיותמות בפינת השולחן.

מעת לעת, כשהיה צץ בזיכרוני זוג עיני זאב מורעבות המסתיר איילה מפוחדת, הייתי מתקשר והיא היתה מגיעה. חודש רדף חודש. ככל שהרבינו להיפגש, כך דיברנו פחות. גם כשסיפרתי לה שדנה, חברתי, תעבור להתגורר בדירתי בקרוב, שתקה. רק במעשה האהבה הייתה כסות שתיקתה נפרמת, וקולותיה היו פורחים ומלבלבים מבין שפתיה כזר פרחי אביב. עטוף בשתיקתה התענגתי על גופה המלבב, סופג את ריחה, מדמה שהיא אי שקט בלב המולת חיי הסואנים. לעיתים, הייתי קורא לה שיר, או נותן לה ספר עם הקדשה. על רשימותיה מעולם לא עברתי. היא לא הזכירה אותן עוד, ולי נוח היה שלא לזכור.

התחיל סמסטר חדש, ועמו רומן חדש. דנה עברה להתגורר בדירתי. מטבע הדברים הלכו והתמעטו פגישותי עם תום. ימי בעת ההיא היו עמוסים ולחוצים: הרציתי באוניברסיטה, התראיינתי ברדיו, כתבתי מאמרים וספרים. הייתי כה עסוק, עד כי לא הבחנתי שכבר אינה מופיעה להרצאות. עד סוף השנה דהו רשימותיה והיא נשתכחה מזיכרוני.

כבר עמדתי לפתחו של גיל הארבעים. דנה היתה צעירה ממני בכמה שנים טובות וולדנית בפוטנציה. העתיד המשפחתי הטמון לי בבטחה בחיק רחמה הצעיר, הניע אותי להזדרז ולבקש את ידה. וכך היה, שבחודשים הבאים, הייתי טרוד בהכנות לחתונה הממשמשת ובאה, ובה בעת מוטרד מידיה של דנה המפשפשות בין חפצי, ממששות, חוקרות, ממיינות, ומכוננות סדר חדש.

החתונה נערכה ברוב פאר והדר. הבית ששבנו אליו מירח הדבש נצץ כחלון ראווה ודמה בעיני לארץ המובטחת. עת קלפתי מעל רעייתי הטרייה את שמלת החתונה המרשרשת, כחלץ סוכריה מעטיפת צלופן, הייתי סמוך ובטוח שכל החיים לפני.

חיי עם דנה היו ירח דבש בתחילתם וכוורת דבורים בהמשכם. חדורת רצון טוב פיטרה את העוזרת, ובמרץ נעורים חדרה עם מטלית האבק בין חפצי, מותירה אחריה שובל מצוחצח ובוהק בריקניותו. בשמים ותמרוקים שונים ומשונים נערמו לצד האפטרשייב והדאודורנט בחדר הרחצה, וחבילות טמפונים נדחסו בארון התרופות. בחדר השינה הוצב ארון חדיש ורחב-ידיים, וחריקת דלתותיו תפסה את מקומה של נעימת צירי דלתות העץ. הבית הלך ואיבד את צביונו, ונמלא בלהגן של עלמות חן צחקניות, שכל עולמן סוגי פוך ומיני כסות.

השנים נקפו. לטובת הקן המשפחתי הדרתי רגלי ממפגשים מקצועיים בשעות הערב. מרצים צעירים ונטולי מחויבות משפחתית דחקו רגלי בשעות היום. חדר העבודה יועד להיות חדר ילדים, והכתלים עמוסי הספרים פינו מקומם לבובות פרווה מתקתקות, שציפו לשווא לגואל. "עוד לא," התחמקה דנה בשנים הראשונות. "אני עדיין צעירה מדי,"תירצה אחר כך. "אצלי הכל בסדר," הטיחה לבסוף. החדר עמד בשיממונו, וכך גם חיי.
ככל שיבש כור יצירתי, כך נברתי וחיטטתי בעבר, שהחלל שהותיר לא נתמלא בהווה פורה. התסכול והמתח, וגם ההכרה כי חטטנותה של דנה אינה פרי משובת-נעורים בת-חלוף, כי אם קו אופי, נתנו אותותיהם ביחסינו. בערוב הזמן, לא די היה בפער הגילים כדי לנסוך מתיקות, ולכפר על פלישתה המוחלטת לחיי.

בוקר אחד, בדרכי לאוניברסיטה, האזנתי לרדיו. הקריינית דקלמה את Lullaby. זוג עיני זאב המסתיר איילה מפוחדת צץ לנגד עיני. תום... להבת שערה האדמוני הציתה את זיכרוני, כאילו גילמה את כל אש עברי בזעיר אנפין. בערב, לאחר ויכוח שיגרתי עם דנה, שב הזיכרון ועלה, מלבה ומדגיש בססגוניותו את אפרוריות חיי. בימים הבאים הייתי שקט כדג, הופך דמותה בזיכרוני. חיפשתי אחר רשימותיה, אך בסדר המופתי שהשליטה דנה ביד רמה לא היה ניתן למצוא דבר.
לבסוף, בין דפי פנקס טלפונים מתפורר, שנחבא במעמקי מגרה, עלה בידי לאתר את מספר הטלפון שלה. לרשימותיה לא היה כל זכר.

חייגתי ביד מהססת. קולה של תום זרם מעברו של הקו, חוט מקשר לעברי הפרום. לבטים מהולים ברגשות אשם השמיטו את האפרכסת מידי, והשיחה נותקה. מאז נישואי השתדלתי, למעט מעידות נעדרות משמעות פה ושם, להִשאר נאמן לדנה. אך הפעם, תססו בועות הזיכרון, מתנפצות על מסגרת התא המשפחתי. מצפוני המייסר הטיף לעברי המתגרה. מוחי בדה אמתלות שונות ומשונות. ניסיתי לשכנע את עצמי שחלפו שנים, שהיא לא תזכור, שאולי נישאה. למחשבה שמישהו אחר חופן חושניותה המתפרצת בכפות ידיו, חלף בי גל תשוקה שֶלובָּה על ידי יותר משמץ של קנאה.

בימים הבאים התהלכתי כאחוז דיבוק. לדנה אמרתי שהיצירתיות שבה וגואה בי, אך הייתה זו אש הקנאה שצרבה את לילותי. כעבור ערבים אחדים, כשדנה יצאה לבלות עם חברות, הרמתי את השפופרת וחייגתי שוב.
"ערב טוב!" שמעתי את קולה.
"שלום," כחכחתי בגרוני, "זו תום?"
"כן," השיבה בהיסוס המוכר.
"תום, שלום. אני מקווה שאיני מפריע," אמרתי, והתרגשותי משמיטה מפי את ששיננתי פעמים אין-ספור בימים האחרונים.
"מי זה?" שאלה, וקולה משיב קורטוב מביטחוני.
"פרופסור האבנישטהארץ," השבתי, מקווה שלא הבחינה בנימי הרטט שהשתרגו בנימה הבוטחת שהשתדלתי לשוות לקולי.
שתיקה. כמה התגעגעתי לשתיקות אלו.
"תום, את על הקו?" שאלתי.
"כן... אני..." כמה ערב לאוזני הגמגום האופייני, המתוק, "מופתעת," השלימה המשפט.
"אני..." המשכתי, מתאים עצמי לקצב דיבורה, "הייתי מאוד רוצה שניפגש."
שתיקה.
"אני... יכול לבוא אליך אם את מעונינת," הוספתי, מבקש לפרש את שתיקתה כהודאה.
"אני... לא לבד. ואתה... התחתנת," השיבה, בולעת בחצי פה את המילה האחרונה, משל די בעצם הגייתה לאשש את קיומה ולהעמידה כחוצץ בינינו.
שתקתי. מילותיה הזדחלו כתולעי קרח על אוזני, מקפיאות את לשוני.
"אתה על הקו?" שאלה בטון מודאג, וקולה אוצר המון אכפתיות כנה, כאילו כל הדאגה שבעולם התכנסה ובאה לדור על לשונה.
השתהיתי בתשובתי, כדי לשמוע אותה חוזרת על השאלה.
"אתה על הקו?" שאלה בשנית.
חששתי שתנתק. ידעתי שאני חייב לומר משהו. "כן, אני כאן..."
שתיקה... הובסתי... קול עקביה של דנה במדרגות כפה עלי לסיים את השיחה.
"אני מאחל לך כל טוב, ומקווה שאת מאושרת," הזדרזתי לומר והנחתי את השפופרת על כנה, טרם אתחרט ואומר דברים אחרים.
"לא לבד," הדהדו המילים במוחי, "לא לבד..." וכי מה העליתי בדעתי, שתשב ותמתין לי?

כעבור חודשים אחדים, בשבוע הספר, נפל מבטי על ספר בשם "רשימות בתולות". הרמתיו מן הדלפק. בגב הספר מודפסים היו משפטים אחדים:
"בני. רוצה אני שתדע כי מאהבה באת. אהבתי למילים חזקה היתה מכל דבר אחר. נמשכתי אחריהן כבחוט סמוי, וכך נכרך לבי מאהבה אחר אביך, נכרך והולך ומסתבך כאותה פקעת צמר בכף החתול."
שם הסופרת הציף אותי בזיכרונות. ביד רועדת פתחתי את הספר וקראתי את ההקדשה:
"מוקדש בתודה למרצה שלא קרא רשימותי. לו קרא - לא היו רשימות אלה בתולות, ובני לא היה נולד."